פרטיותו של אדם נתפשת במדינת ישראל כחלק מזכותו של אדם לכבוד ולחירות.
חוק הגנת הפרטיות אוסר במפורש פגיעה בפרטיותו של אדם.
פרטיות אינה מוגדרת בחוק ואולם פגיעה בפרטיות מוגדרת בסעיף 1 לחוק כרשימה של נסיבות ובין היתר: בילוש או התחקות אחרי אדם באופן העלול להטרידו, האזנה אסורה על-פי חוק, צילום אדם ברשות היחיד, פרסום תצלומו של אדם בנסיבות בהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו, העתקת תוכן של מסמך שלא נועד לפרסום ללא רשות, שימוש באדם, קולו ודמותו לצורכי הפקת רווח ללא קבלת רשותו, הפרת חובת סודיות שבדין או בהסכם שימוש בידיעה על עניין פרטי של אדם ללא רשותו, פרסום הנוגע לצנעת חיו האישיים של אדם, עברו המיני או למצב בריאותו. זאת, ובלבד שכל אלה אינם נופלים לאחת ההגנות המנויות בחוק.
סעיף 2 לחוק הפרטיות קובע כפגיעה בפרטיות גם פרסום ברבים של תצלום גופת אדם באופן שניתן לזהותה. מאידך מגדיר החוק מספר נסיבות בהן למרות שמתקיימת בפועל הפרת פרטיות לא ניתן היה לתבוע בגינה.
כך למשל, אם נעשית הפגיעה בפרטיות תוך כדי ביצוע עיסוקו של הפוגע הנעשה כדין ובמהלך עבודתו הרגילה, תהא הפגיעה בפרטיות מוגנת על-פי חוק. כך למשל אם הפגיעה בפרטיות נעשית בדרך של צילום או פרסום של צילום של אדם ברשות הרבים ודמות הנפגע מופיעה בה באקראי, לא תתגבש עוולת הפרת פרטיות.
